כשנכנסתי למבנה בית הספר היפני בו לימדתי אייקידו, קיבל את פניי מחזה מרהיב. לאורך כל מסדרונות בית הספר הארוכים היו מודבקים בעדינות עגורי אוריגאמי שהילדים הכינו.
העגורים הצבעוניים היו מודבקים על הרצפה, ממש באמצע השביל.
הדהים אותי שבאמצע שביל, ועוד בבית ספר, יכולים להיות מונחים דברים כה עדינים מבלי שאף אחד ידרוך עליהם. שאלתי על פשר השביל ונאמר לי שזה נמצא שם כל השנה ועוזר לתלמידים/ות לעבור מבלי להתקל האחד בשניה וכך לפתח תשומת לב. הדבר הזה הקסים אותי. ישר ראיתי בזה תרגול מעולה. פיתוח תשומת לב דרך ההליכה למה שנמצא בסביבה שלנו. וכן, אפילו למה שעדין קטן או שברירי. תשומת לב לאלו המתהלכים בשבילים בהם אנו צועדות/ים. קשב לגוף שלנו וכיצד הוא מתהלך בין חתיכות ניר מקופלות מבלי לדרוך עליהן. דבר נוסף הוא שהילדות/ים הכינו את קיפולי הניר והניחו אותם שם באמצע השביל בבית הספר. כך, חשופים על הרצפה בין כל הרגליים הצועדות והמקפצות יומיום בבית הספר. הם יכלו לעשות את זה ולהיות בטוחים שכולם ישמרו עליהם שם. הם גם ישמרו על קיפולי הניר של כולם ולא רק על שלהם. תשומת הלב הזו, המודעות הזו, פנימה והחוצה, הקסימו אותי.
מאז, זה נשאר לי בראש, כיצד אבצע את התרגול, כאן בישראל. השנה כל אחת מקבוצות הילדים שלי מתרגלת את זה. אני מבקשת מהןם לעשות איתי מסלול מיוחד כזה. התוצאה מדהימה. תשומת הלב שאני רואה דרך הצעדים שלהןם מדהים. פתאום אין דחיפות, אין עקיפות, אין רמיסות.
יש צעדים בקצבים שונים, במרווחים שונים ובתכנון שונה. יש סבלנות למי ולמה שסביב.
והאמת, זה תרגול לכולנו. אם נשים לב לצעדים שלנו ולסביבה בה אנו נמצאים, נזהה את אותם עגורי נייר. חשופים, אולי פגיעים יותר. נוכל עם התשומת לב הזו ליצור מרחב מגוון ויפה של סבלנות והכלה. הליכה עם תושמת לב, הליכה עם לב. פנימה והחוצה. יצירה של מרחב אחר. מרחב קשוב. מבלי לנצח את הסביבה, מבלי לרמוס את האחר. לשמור עליו בעצמנו ובסביבה.
זה התרגול שאני רואה באייקידו.
נעה
אייקידו איוואמה תל אביב 